עוצמתה של הסליחה
מה יש בה בסליחה שמעורר בנו כל כך הרבה אמוציות? למה קשה לנו לסלוח, ומהצד השני לבקש סליחה? איך זה שרבים מעדיפים לחיות בכעס וכאב מזיקים, מאשר לסלוח? ואיך זה שאחרים מעדיפים לחיות מלאים ברגשות אשמה במקום לבקש סליחה?
הסליחה היא תהליך רגשי שעיקר הקושי בו הוא ויתור ושחרור. הן האדם המבקש סליחה והן האדם שמבקש לסלוח מתבקשים לוותר ולשחרר דברים רבים, אשר לעתים עומדים בסתירה גמורה לעולם הערכים והאמונות שלהם, לאופים ומהותם.
תהליך הסליחה
תהליך כלל איננו פשוט, במיוחד כאשר מעורבת בו פגיעה קשה ומתמשכת, אך תוצריו שווים זאת הן למבקש הסליחה והן לסולח.
כאשר אנחנו מבקשים סליחה, אנחנו מכירים בטעות שעשינו, אנחנו למעשה אומרים שהתנהגנו בצורה לא הולמת, ואנחנו לוקחים אחריות על ההתנהגות הזו.
קשה לנו לבקש סליחה, כי הנטייה שלנו היא להרגיש טוב עם עצמנו, עד כדי מציאת צידוקים שונים להתנהגות שלנו, גם אם היא פוגעת באחר. ואם כבר הבנו שטעינו, הפחד להיתפס כחלש, הפחד שילעגו לנו או לא יסכימו לסלוח לנו, מונעים מרבים מאיתנו לבקש סליחה, גם במחיר של רגשות אשמה ויסוריי חרטה.
מהצד השני, כאשר אנחנו סולחים לאחרים ולעצמינו, אנחנו מאפשרים לפצע השותת להגליד. אנחנו מאפשרים לעצמנו לפתוח את הלב שוב, לחיות בהווה בלי צללי העבר.
קשה לנו לסלוח, מהחשש שאם נעשה זאת בעצם נסכים עם מה שקרה, שאם נסלח לצד הפוגע, זה אומר שאנחנו מקבלים את ההתנהגות הפוגעת ושאנחנו מוותרים לו – אבל לא זו מהותה של הסליחה.
הסליחה, משחררת אותנו מצללי העבר, משחזור אינסופי של הפגיעה, מהכעס ומהאנרגיה השלילית והמזיקה. גם אם אנחנו בצד הסולח וגם אם בצד שמבקש סליחה, הסליחה היא קודם כל עבורנו, מאפשרת לנו פתיחת דף חדש כאנשים טובים ומועצמים יותר.
כי למעשה, הן האדם שסולח והן האדם שמבקש סליחה, נדרשים לצאת מאזור הנוחות שלהם, להסתכל בעצמם פנימה ולהתעלות מעל עולם שלם של תפיסות וחוקים פנימיים.
הסליחה לא משנה ולא מסכימה עם העבר, אבל היא מאפשרת תקווה חדשה וריפוי לעתיד – ובכך טמונה עצמתה.
