אליס מילר, פסיכולוגית וחוקרת, רכשה לה מוניטין כפסיכואנליטיקנית מובילה. לפני 14 שנים פרשה מהפסיכואנליזה ברעש גדול ואימצה את שיטתו של הפסיכותראפיסט השוויצרי קונארד שטטבאכר, שהפכה להיות שיטת הטיפול שלה עצמה.
ספרה “הדרמה של הילד המחונן” (הוצאת דביר, תרגום מגרמנית: יהודית גולדברג) היה לרב מכר בקרב מטפלים בעולם כולו. מילר מתמקדת בילד ה’מחונן’. הביטוי עשוי להטעות, שכן הילד המחונן של מילר אינו בהכרח “ילד ברוך כישרונות” אלא ילד רגיש ועירני. ילד שבגיל ינקות קולט את ציפיותיהם של הוריו ומתאים את עצמו להן. מילר גורסת שהילד מוותר לגמרי על העצמי האמיתי שלו ומייצר אני מזויף. בתת ההכרה הילד הזה חש שהוריו אינם אוהבים אותו בזכות עצמו, אלא רק כממלא אחר ציפיותיהם. על פי מילר, אי היכולת לבטא את הכעס הגדול שהצטבר בנו כלפי הורינו בגלל סדר עניינים מעוות זה, הוא מקור ההרסנות הטבוע בנו מילדותנו. טראגי לא פחות הוא מצבם של ההורים, שמשקיעים, משתדלים ומתאמצים, אבל אינם מצליחים להיענות לצרכיהם האמיתיים של הילד, אינם מצליחים להתאים את עצמם אליו ורק מגבירים את סבלו ואת סבלם.
מילר ניסחה 10 סימני היכר של התפתחות נרקיסיזם בריא, המאפיין ילד “חי” – ילד ששפר עליו גורלו, שאפשרו לו לחוות את עצמו, את רגשותיו, ושגדל להיות אדם עם חירות פנימית וחיוניות.
- ילד שדחפיו התוקפניים נוטרלו בהצלחה, משום שלא ערערו את בטחונה והערכתה העצמית של אמו.
- ילד ששאיפתו לאוטונומיה לא נחוותה ולא הורגשה כתקיפה.
- ילד שהיה רשאי להרגיש ולבטא רגשות “רגילים” כגון קנאה, זעם ועקשנות.
- ילד שלא נדרש לשאת חן בעיני מישהו ובכל שלב של התפתחותו היה רשאי להצמיח ולבטא את מה שחי בתוכו באותה עת.
- ילד שהיתה לו אפשרות להיזקק להוריו, משום שהם לא היו תלויים בו.
- ילד שביצע הפרדה מוצלחת בין ייצוגי העצמי לייצוגי האובייקט.
- ילד שחווה את עצמו ואת האובייקט (את הוריו) טוב ורע כאחד, ללא פיצול.
- ילד שיכול היה לאהוב את האובייקט שכן הוא נתפס ונאהב על ידי הוריו כדמות נפרדת.
- ילד שצרכיו הנרקיסיסטים עברו אינטגרציה בלא שהיה צורך להדחיקם או לפצלם מן ה’אני’.
- האינטגרציה איפשרה את עיצובם של הצרכים הנרקיסיסטים ואת ויסות הדחפים על יסוד של ניסוי וטעייה עצמיים.
מילר מעידה על הסכויים הקלושים של מישהו לעבור בהצלחה את המבחן שלה: “…ככל שאני מעמיקה את חקר המניפולציה הלא מודעת והלא רצויה של הורים ביחס לילדיהם, כן הולכות ואוזלות האשליות באשר ליכולתו של העולם להשתנות, ובאשר לאפשרויות מניעתה של הנוירוזה”.
במקום אחר היא מצטטת את א. דודה שכתב כי “…יש אנשים שעבור הדברים הפשוטים ביותר של החיים עליהם לשלם בעצם מהותם, בתמציתם, בחוט שידרתם. עבורם זהו מקור בלתי נדלה של כאב”. ומילר תוהה אף היא: “האין אהבת אם בין הדברים ה’פשוטים’, ה’פעוטים’, אך גם החיוניים ביותר בחיים, אשר באופן פרדוקסלי נאלצים אנשים כה רבים לשלם תמורתה בויתור על כל חיוניותם הפנימית?”
